אורח ברוך הבא

לקבלת מידע על מבצעים, הנחות, ספרים חדשים ועוד

ה' בתשרי- יורצייט הברכת שלום זצוק"ל

האדמו"ר רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצ"ל – הברכת שלום, בנו בכורו של רבי יהודה אשלג מחבר פירוש הסולם על ספר הזוהר הקדוש. הוא הקים בית מדרש שהיה כמו מגדלור בלב ים, בית מדרש שמחנך באופן מסודר ומאסיבי ובאופן יום יומי לעניין עבדות ה' על דרך האמת. האווירה שהיתה בבית המדרש היתה אוירה חריפה מאוד של עבודת ה', כי זאת היתה התביעה, התביעה היתה: תו"מ שהאדם מקיים בלי תשומת לב, לתועלת עצמו, זה דרג נמוך ביותר, זה מתאים לאנשים מתחילים. אבל האדם צריך להגיע לשלב שהוא עוזב את ההתחלה, ומתחיל להתקדם לפי אמות מידה של אמת, דהיינו, שצריך להתחיל להתקדם בעבודה שהיא למעלה מתועלת עצמית.

הוא היה מחלק את העבודה לבחינת "מוחא וליבא". מוחא נקרא עבודת האמונה, עבודת האמונה היא ג"כ נגד האהבה העצמית של האדם, להאמין שהקב"ה הוא הטוב והמטיב, על אף שזה נגד המציאות, נגד התפיסה של האדם, נגד מה שהוא רואה בחיי היום יום, ולבסס את כל העבודה שתהיה בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, מטעם שהבורא הוא הטוב והמטיב. העבודה הזאת היא עבודה על דרך האמת, והיא מתפצלת לשתי הבחינות הללו: "ראש וגוף". הראש של העבודה- בחינת האמונה במציאות ה' וברצונו להיטיב לנבראיו, גם אם זה נוגד את הדעת, את ההרגשה והתפיסה של האדם, זה נקרא "אמונה". אמונה אינה נוהגת בזמן שהאדם מבין, ובזמן שפני הדברים מתאימים להגיון ולתפיסה שלו, אלא דווקא בזמן שזה נוגד את התפיסה והרצונות שלו. והגוף של העבודה הוא בחינת ליבא, הוא העבודה בהשפעה, באהבת חברים, בנתינה למי שהוא זולת האדם.

אפשר לומר בהחלט גמור שה"ברכת שלום" זצ"ל כונן בית מדרש, שהוא ממש אבן דרך בכל בתי המדרש שאנו מכירים בדור הזה. כלומר, בעל "הסולם" המשיך אור גדול לדור הזה, כל הספרים שהשאיר אחריו, כל הדרך הרוחנית שלו, זה אור גדול מאוד, אבל התרגום של האור הזה לשפה מעשית, דהיינו, לכונן בית מדרש וחברה שלמה שתלך יום יום על הדרך הזאת של אהבת חברים דייקא, מתוך תשומת לב מדוקדקת שעה שעה ויום יום שיהיה על דרך אהבת הזולת ולא ע"ד אהבת עצמו, על דרך האמונה למעלה מהדעת בבחי' "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", והוא בעשר אצבעותיו בנה את החברה ואת הדרך ואת בית המדרש, אלו לא דברים פשוטים, זו עבודה שמוגדרת במכתבי בעל הסולם (פרי חכם אגרות) כ"עבודה שהיא למעלה מהכוח האנושי", אבל זה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו, הוא רוצה שנתאמץ למעלה מכוחותינו. וזוהי בחינת ישראל, וזה נקרא יהודי, לא שעובד בגבולות הכוחות שלו, אלא שעובד אפילו למעלה מהכוחות שלו, למעלה מה"שולחן ערוך" של האהבה העצמית שלו, זה נקרא יהודי. זו דרך לא פשוטה. אך אני תמיד אומר, מי אמר שלהיות יהודי זה קל? להיות יהודי זה לא פשוט, ולמעשה זה נבחן למינימום של הגדרת יהודי. פה לא מדובר על מדריגות גבוהות, אצילות, בריאה יצירה, אנו לא מדברים על דברים כאלו עכשיו, מדברים על המינימום בשביל להיות יהודי, זוהי ההגדרה: שעובד את ה' ולא את עצמו, שיש לו אהבת חברים ולא אהבת עצמו, זה המינימום.

אדמו"ר זצ"ל "תפס את השור בקרניו" באמצעות האור שבעל הסולם זי"ע המשיך לעולם, אם תופסים את השור בקרניים מה הוא כבר יכול לעשות? ז"א: אתה הולך בכל מיני מקומות, ואתה שומע שצריכים לעבוד על ענוה, שמחה, לשון הרע וכו'. מחלקים את הדברים מחלקות מחלקות. בא בעל הסולם ואמר: הנקודה המרכזית המוגדרת בשם רע, נקראת - רצון לקבל הנאה ותענוג, ואם תלך ותתבונן בכל המידות הרעות, תראה שהן ענפים היוצאים מן הרצון לקבל. ואם תתבונן במידות הטובות, תראה שהן ענפים שיוצאים מהרצון להשפיע, מהעניין של הלשם שמים.

הרבה אנשים באים אלי ואומרים שהם מבולבלים, פעם צריך לעבוד על ענוה פעם על שמחה פעם על יראה, אבל לפי דרך בעל הסולם יש קו אחד, והקו המרכזי הזה הוא מוליד את כל הדברים הטובים, כי כך היא האלוקות - "אור פשוט" בלתי מורכב, רק יש דבר אחד מרכזי, ואם הולכים בנתיבי החיים עם התשומת לב לדבר המרכזי הזה, זוכים בכל הדברים הטובים.

נביא בזאת דברים מפיו של ר' יעקב מינצברג נכדו של ר' דוד מינצברג שהיה אחד מהתלמידים הגדולים של בעל "הסולם":

לא זכיתי להיות הרבה אצל הרבי הברכת שלום זצ"ל, אך פעם אחת הגעתי אליו בל"ג בעומר, נכנסתי אליו כמובן שקיבל אותי ב"שלום עליכם", ופשוט התפעלתי מהענוה. ואמר לי: בטח ירושלמי מבין בתספורת, ב"חלקה'", מה עושים קודם? האם קודם שותים לחיים ואח"כ מספרים או להפך? חשבתי ולא ידעתי מה לענות ואמרתי: לכאורה יש ראייה מנזיר שקודם הוא מספר ואח"כ הוא שותה. הוא מאוד החשיב את המליצה הזאת, ואמר לי על זה תורה אולי שלושת רבעי שעה, ולצערי אני לא זוכר, אך ההתפעלות הגדולה היתה מהפשטות. עכ"ל

הפשטות של אדמו"ר זצ"ל היתה מיוחדת. יש סיפור ידוע אודות הרבי מקוצק, פעם בא אליו אחד, ואמר לו: אנחנו למדנו בחדר באותה כיתה, אז איך זה קרה שאתה נהיית ראש כל בני הגולה ואילו אני נשארתי איש פשוט? ענה לו: מה, אתה פשוט? אתה עקום, ואני פשוט! ז"א: להיות פשוט זה לא פשוט. מה נבחן לפשוט? פשוט נקרא אמת, ללכת באמיתיות, אדם הולך באמיתיות אז ממילא הוא פשוט, הוא דבוק רק בדבר אחד, לא בשנים, בהקב"ה שמציאותו אמת, ואין עוד זולתו. אך אדם ההולך בשקר, זה כמו שכתוב: "האלוקים עשה את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים". חשבונות רבים נקרא – לא פשוט, האדם אז מחפש כל מיני עניינים אחרים - כבוד כסף וכו', וכיון שהולך בדרך שקר, חייו כבר אינם פשוטים.

אדמו"ר זצ"ל לא חיפש כבוד ולא כסף. התלמידים ביקשו שיעשה דבר מסוים ואמר: לא באנו אל העולם בשביל כבוד, לא מעניין אותי מהדברים האלו.

הוא תמיד אמר לנו: אני מתנהג איתכם כמו חבר. זה טוב מאוד בשבילי וזה רע מאוד בשבילכם. הוא הסתיר את עצמו באלף כיסויים. הוא יכל לשבת על ספסל אחד עם כמה חברים ולהסביר להם סוגיה, ממש כמו חבר. פעם אמר לי: לו הייתי רוצה, הייתי יכול לשחק משחק כזה שיבואו אלי אלפי חסידים, אני רק לא רוצה, אני פשוט לא רוצה את זה. שלושים שנה בית מדרשו היה בתוך דירה, אפילו לא היה שלט מבחוץ, כי הוא לא רצה שידעו, הוא לא חפץ שיגיעו סתם "עמך". מסופר על אחד מתלמידיו שחצי שנה הוא הגיע לטיש שבת אחרי שבת, דפק בדלת ולא נתנו לו להכנס, רק אחרי חצי שנה כשראו שיש כאן עקשן מיוחד אז הכניסו אותו, אבל חצי שנה לא נתנו לו להכנס! כי הרבי זצ"ל חיפש אנשים שמוכנים להתעלות כמה סנטימטרים מעל לרצון לקבל, מעל לאהבה העצמית, כזו סחורה הוא חיפש, ואין הרבה אנשים מהסחורה הזאת.

אני זוכר שבל"ג בעומר (בשנים האחרונות שלו), היינו במרון. הרבי זצ"ל הלך במרכז, בידו מקל מכסף, וסביבו קהל רב. התחילו אנשים להתלחש: הרב אשלג המקובל האלוקי, זה נתן יד זה נתן נשיקה וכו'. קרא הרבי לאחד מן התלמידים ואמר לו: תשמע, תלך במרכז במקומי, נתן לו את המקל של הכסף, והוא הלך בצד. כולם הלכו מסביב לאותו אחד, והרבי הלך בצד, לא רצה להיות במרכז, וככה זו היתה כל הדרך שלו, זה אדם שהולך בדרך של אמת.

אנחנו לא מספרים את כל הדברים הללו כדי להעלות זכרונות, נוסטלגיה, אנחנו מספרים את הסיפורים האלה מפני שאנחנו רוצים ללכת בדרך הזאת, לא שזה יישאר בתור רשימות בעלמא. כי אנו מקווים, שיכולים ללכת בדרך הזאת, ולכונן בית מדרש, שזה יהיה הבסיס שלו - העקרונות של עניין ואהבת לרעך כמוך, ואהבת את ה' אלוקיך. ועניין שבדווקא לא לבסס את החיים ואת העבודה לתועלת עצמו. האנשים שאנו מספרים עליהם הם אנשים שחיו בצורה זו, בעבודה שלמעלה מהכוח האנושי ממש. ובל נחשוב שהתביעה מאיתנו היא פחות, אלא שהכוח של כל אחד הוא אחר, אבל כל אחד עם הכוח שלו צריך להשתדל וללכת למעלה מהכוח שלו. אדם רוצה להבין בשכל: איך אפשר לעשות פעולות שיהיו אך ורק בעל מנת להשפיע? בשכל אי אפשר להבין את זה, זו לא פילוסופיה, העבודה הראשית והעיקרית היא: העבודה באהבת חברים.

הגם שאי אפשר להעביר באופן מלא את האוירה שהיתה אצל הרבי זצ"ל, אך אני יכול לומר שהאוירה היתה של אהבת חברים צרופה, ז"א: אנשים עבדו בענין זה, לא שפעם ביום הם נזכרו בחברים, אלא זה היה כל הזמן, אחד חשב על השני מה הוא יכול לעשות עבורו. אם לדוגמא מישהו היה חולה, היו תכף ומיד כל בני החבורה עושים מה שרק אפשר, זה קונה וזה מביא וזה עושה ספונג'ה, היתה תחרות של מה לעשות יותר, היתה מסירות נפש תמידית אחד בשביל השני, זה החינוך שבו חונכנו. וזו גם עבודת מחשבה ולא רק למעשה, ז"א: תמיד לדון את השני לכף זכות, הגם שהגוף מראה על השני כל מיני דברים פסולים, כל מיני דברים שליליים, אז האדם צריך בפנים, בתוך המחשבה, לדון אותו לכף זכות, ולחשוב עליו רק טוב ולראות את המעלות שלו. ושוב ושוב העבודה הזאת מתחדשת מדי יום ביומו. כמו שהרבי זצ"ל היה אומר: אדם קם בבוקר ואומר מודה אני לפניך, אז כל יום מחדש - צריך לזכור מי זה אני ומי זה לפניך, ה"לפניך" של אתמול לא מועיל על היום. בכל יום ויום האדם צריך לבנות מהתחלה את כל המערכת שלו. מדוע זה כך? אז הוא אמר: מפני שהעבודה הזאת לא בנויה על אינפורמציה, ידע, או שכל, היא בנויה על אמונה, אמונה צריך בכל יום להתחיל מחדש - מי אני? מה אני רוצה? מה זה "לפניך"? מה הקב"ה רוצה? וכך גם בעניין חברים. ז"א צריכים להתחיל לעשות, לעשות זה לאו דווקא בידיים, זה גם בידיים וגם במחשבה, וכשאדם נכנס בעבודה הזאת עד קצה היכולת, אז הוא מתחיל לראות כל מיני הבחנות בתוך עצמו, ברצונות שלו, מה הוא רוצה מה הוא לא רוצה וכו', אז מתחילים לראות מה שיש בתוך הלב, אחרת זה סתם פילוסופיה וידע. הרבי זצ"ל תמיד היה אומר: רחמנא ליבא בעי, הקב"ה רוצה דוקא את הלב, ואותיות הלב הם פועל יוצא של עבודה. אדם שיושב ולא עובד רק מנסה לשאול שאלות, להתחכם עם כל מיני פילוסופיות וכו', מזה לא יוצא שום דבר מכל הקושיות האלה, רק מהעבודה.

מאמר מאת רבי אברהם מרדכי גוטליב שליט"א- תלמיד הברכת שלום זצוק"ל